קובעים עוגנים קבועים:
– מסלול הליכה מדוד (למשל מסדרון של 30–50 מ׳ בפנים או קטע קבוע בחוץ).
– דירוג קוצר נשימה (Borg/0–10) לפני ואחרי.
– SpO₂ נקודתי לפני/אחרי (כשיש מכשיר).
– יומן קצר: שימוש במשאף הצלה, איכות שינה, “יום טוב/פחות”.
איך לקרוא את התמונה: עלייה במרחק באותו מסלול, ירידה בתחושת הקוצר באותו מאמץ ופחות שימוש בהצלה — אלו שיפורים של ממש, גם בלי “מספרים ענקיים”.
מהחיים עצמם – תמר, 67:
התחילה מ-120 מ׳ עם עצירה. אחרי 6 שבועות שיקום עדין — 260 מ׳ ברצף, אותו מסלול, ודירוג קוצר נשימה נמוך יותר.
שורה תחתונה: מדידה פשוטה ועקבית הופכת שינוי קטן להישג גדול ומחזירה מוטיבציה.